מליאנקר אהרון נ' קל אוטו - תחבורה (1994) בע"מ

פסק דין

תמצית הטענות בכתב התביעה

התובע טען בכתב התביעה כי ביום 8/12/2011 שכר רכב מאת הנתבעת, במטרה לנסוע עם בתו ואורחיו, שהגיעו מחו"ל, לים-המלח, ביום 9/12/2011.

על פי כתב התביעה, בזמן שנסע בכביש היורד לים-המלח, כשלו הבלמים ברכב, ולפיכך התקשר לנתבעת וביקש רכב חלופי.

התובע טען כי רק לאחר כ- 4 שעות, הגיע למקום רכב חלופי.

לטענתו, נגרמה לו ולאורחיו שהגיעו מחו"ל עגמת נפש בסך של 5,000 ₪, וכן טען כי אחת מהאורחות הקדימה את שובה לחו"ל, משום שלא חשה בטוב, והדבר גרם לנזק נוסף של כ- 60 יורו.

כאן המקום לציין כי פסק דין שניתן בתיק זה, בשל העדר הגנה, בוטל על ידי בהחלטה מיום 29/1/2013, ולפיכך נשמעו ההוכחות בפני, בדיון במעמד הצדדים, ביום 13/2/2013.

לאחר ששמעתי את עדויות התובע ונציגת הנתבעת בפני, ועיינתי במסמכים שהגישו הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בשל האיחור בהגעת הרכב החלופי, בסך כולל של 500 ₪ וזאת מכל הטעמים שיפורטו להלן:

מחד, התובע תבע בכתב התביעה עגמת נפש שנגרמה "לי ולאורחים מחו"ל". ברם, התובע לא הציג המחאת זכות מטעם אורחיו מחו"ל, או מסמך דומה, המעיד כי בחרו להסמיכו לתבוע בשמם את הפיצוי בגין עגמת הנפש שנטען כי נגרמה להם.

יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך פסק דינו של הש' גדעון ברק בתק 3844-02-12 שושנה פרץ נ' אורדילן מחסני עצים בע'מ (רחובות), פורסם במאגרים המשפטיים: "אדם גם לא יכול לתבוע בשם אחר, שמא יבוא אותו אחר – הבעלים בעצמו- ויגיש תביעה נפרדת לאחר שמחליפו קיבל פסק דין בתביעה שהמחליף הגיש התביעה במקומו ומצב זה, הוא בלתי סביר, שכן הוא מעמיד את הנתבעת בסיכון של תביעה נוספת של הבעלים בעצמו.".

מאידך, אינני מקבל את טענת נציגת הנתבעת כי הרכב שסופק לתובע היה תקין.

נציגת הנתבעת הציגה כראייה לעניין זה טופס המעיד על טיפול 30,000 ק"מ שנערך לרכב ביום 25/9/2011.

ברם, לטעמי, טופס זה אינו מוכיח כי הרכב היה תקין ביום האירוע, וזאת, הן משום שהנתבעת עצמה בחרה להחליפו ברכב אחר, בזמן אמת, והן משום שהטופס מעיד על טיפול שנעשה לאוטו כ- 3 חודשים לפני האירוע המדובר, ואין מסמך המעיד על בדיקתו מיד לאחר האירוע.

בנוסף, הנתבעת, במכתב ששלחה לתובע ביום 11/12/2011, התנצלה על שנאלץ להמתין למעלה מ- 3 שעות (שלדידה זהו "זמן ההמתנה לחילוץ" – אלא שלא הוצג על ידה הסכם המעיד על מה מבוססת הטענה), והסכימה לפצותו (גם אם בעלות מחצית יום השכרה בלבד), ויש בהתנצלות זו משום ראשית הודאת-בעל-דין באחריותה להשתלשלות הדברים.

בסופו של יום, המדובר בהמתנה של כ- 4 שעות במהלך זמן שנועד לטיול משפחתי, ולפיכך, סבורני כי הסך של 500 ₪ הינו פיצוי סביר בנסיבות העניין.

לענין סכום הפיצוי – אמנם, לטענת הנתבעת עלות השכרת הרכב למשך יממה אחת הייתה כ- 200 ₪, ברם אין בהכרח קשר ישיר בין מחירו של מוצר ו/או שירות לבין מידת עגמת הנפש הנגרמת בעקבות פגם או ליקוי בו.

אף שעלות המוצר או השירות היא אחד הפרמטרים שיש ליתן את הדעת עליהם בקביעת סכום הפיצוי בגין עגמת נפש, אין מניעה כי סכום הפיצוי בגין עגמת הנפש, לא רק שישתווה לעלות המוצר או השירות, אלא אף יעלה עליה (כב' הש' מוריס בן עטר (ז"ל) - ת"ק 4287/06 אשר רותי נ' וואלה טורס בע"מ (ירושלים), פורסם במאגרים המשפטיים)

בע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי, פ"ד לה (4) 31 , 42-43 נקבע כי: "קביעת היקפו ומידתו של הנזק הלא ממוני שבגין התרחשותו אחראי המפר, זוהי בחינה, המבקשת לתחם את הנזק על פי אמות מידה של סיבתיות וצפיות.... ... זאת ועוד, בפסיקת הפיצויים על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את העיקרון, כי מטרת הפיצוי היא החזרת המצב לקדמותו, ואין מטרתו הענשת המפר. בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת סעיף 13 לחוק התרופות, על בית המשפט לשאוף לפיצוי הנפגע, ולא להענשת המפר. סעיף 13 לחוק התרופות לא נועד להוות מנוף לפסיקת פיצויים עונשיים בדיני החוזים. מכאן, שזדונו של המפר עשוי להיות רלוואנטי, רק במידה שהוא משפיע על חומרת הפגיעה של הנפגע ". (ההדגשה שלי – י.ב.).

בענייננו, פעלה הנתבעת להחלפת הרכב של התובע, אם כי הדבר ארך למעלה מ-4 שעות, ובכלל נסיבות העניין, היה על הנתבעת לצפות שתיגרם לתובע עגמת נפש מסוימת מן ההמתנה הממושכת.

סוף דבר – הנתבעת תשלם לתובע סך של 500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.